לא מזמן ליוויתי מישהי קרובה לטיפול בבית חולים. היה שם אח מכפר קאסם, הכפר שעוד נושא את הצלקת של הטבח מ-1956, ובשיחה בינינו הוא אמר לי משפט שלא יוצא לי מהראש. ״אנחנו באמת רוצים להשתלב בישראל. כבר גמרנו להיות פלאחים. כל החברים שלי עובדים פה, רופאים, אחים כמוני. אנחנו מחזיקים את בית החולים הזה, ואנחנו לא לגיטימיים בעיני האנשים שאנחנו עובדים איתם, ולא בעיני החולים״. בהמשך הוסיף, בשקט: ״אנחנו לא רוצים להחליט על ביטחון ועל מדיניות. אנחנו רוצים לקחת חלק בחיים האזרחיים, באחריות על החברה הזאת. אם גם עכשיו זה לא יקרה, אני לא רואה אותנו שותפים יותר בישראל״.
יצאתי משם כשבראשי מהדהדת שאלה: מה אנחנו עוד רוצים מהם? מהשבעה באוקטובר הם איתנו. כשהמחבלים פרצו לעוטף, יצאו בדואים מהנגב בלי נשק ובלי מגן כדי לחלץ משפחות ולעזור לניצולי המסיבה. עאמר אבו סבילה מאבו תלול נהרג בשדרות כשרץ להציל שתי ילדות. לפחות שישה בדואים נחטפו לעזה, ויוסף וחמזה אלזיאדנה, אב ובנו, חזרו רק בארונות. ילדים בדואים נהרגו מרקטות, כי אנחנו, המדינה, לא טרחנו למגן את הבתים שלהם. וגם בחודשים שאחר כך, כשהשנאה מסביבנו בערה בכל מדינות האזור, הערבים כאן נשארו חלק מהאזרחות הישראלית. בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, חודש אחרי הטבח, נמדדה בקרבם תחושת השייכות הגבוהה ביותר למדינה מאז שהחלו לשאול על כך, ב־2003.
הם לא רק מרגישים חלק. הם מחזיקים את המדינה הזו על הגב. רבע מהרופאים בישראל הם ערבים. 27 אחוז מהאחים והאחיות. כמעט מחצית מהרוקחים. כשאתם מגיעים בשתיים בלילה לחדר המיון, יש סיכוי טוב שמי שיציל לכם את החיים הוא אותו אח או רופא מכפר קאסם. ועוד נתון קטן, למי שאוהב לדבר על שוויון בנטל: בשנת השירות שלפני המלחמה הצטרפו לשירות צבאי או אזרחי כ־3,800 ערבים, מוסלמים ונוצרים, ולפי הספירה הרשמית כ־1,800 חרדים. אז מי בדיוק כאן לא נושא בנטל?
מה נתנה להם המדינה בתמורה? ממשלת ישראל ירקה עליהם. לפני שלושה שבועות קידם סמוטריץ׳, במשאל טלפוני של השרים, קיצוץ של כמעט מיליארד שקל מתוכנית החומש לחברה הערבית. כיתות, מגרשי ספורט ומרכזי תעסוקה נמחקו בהינף יד. במקביל, האלימות הורגת אותם, והמשטרה מפקירה אותם. עד סוף אוקטובר נרצחו בחברה הערבית כ־190 בני אדם, ומאז שבן גביר, הגזען המטונף ואחד השרים הכושלים בהיסטוריה של הפוליטיקה בכל העולם, קיבל לידיו את המשטרה, נרצחו שם יותר מ־900. תשעה מאות. אילו זה היה קורה ברמת גן או ברעננה, הממשלה הייתה נופלת בתוך שבוע. בעצם, בשבעה באוקטובר נהרגו יותר והממשלה שרדה, אבל הבנתם את העניין. ובבוקר יום הבחירות, כשבאו להצביע, פשטה המשטרה על בתיהם של פעילי רע״מ בנגב, על סמך מידע שהגיע מלשכת ראש הממשלה ועד עכשיו לא נמצאו ראיות של ממש.
זה לא חייב להיות כך, וכבר ראינו שאפשר אחרת. בממשלת רבין ביטלנו את תפקיד ״היועץ לענייני ערבים״, שריח של ממשל צבאי עוד נדף ממנו, והקמנו במקומו ועדת מנכ״לים לחברה הערבית. הייתי שם, וראיתי איך יחס של אזרחים, במקום יחס של בעיה ביטחונית, משנה את הכול. רבין לא היה שמאלני יפה נפש. הוא היה איש ביטחון קשוח, ומשום כך הבין שמדינה שמרחיקה חמישית מאזרחיה מחלישה את עצמה ויורה לעצמה ברגל או בראש.
למרות האפליה, הערבים הלכו לקלפי. כ־77 אחוז מהם הצביעו, לעומת 53 אחוז ב־2022, שיעור שמתקרב לשיא של 1996. הם הביאו 19 מנדטים. הם עשו בדיוק את מה שאנחנו דורשים מהם כבר שבעים ושמונה שנה: לבחור בדרך הדמוקרטית, להשפיע מבפנים, להיות חלק. ועכשיו כולם, מימין ומשמאל, עסוקים בשאלה איך להקים ממשלה בלעדיהם.
ובינתיים קרה עוד דבר, שכמעט עבר בשקט. איזנקוט הציב תנאים לכל מפלגה שתרצה לשבת בממשלה שלו: חוק גיוס או שירות לאומי לכולם, הכרה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מחויבות לערכי מגילת העצמאות, והכרה בחמאס כארגון טרור שצריך להשמיד. מנסור עבאס, יו״ר רע״מ, השיב שהתנאים האלה לא יהיו מכשול בפני כניסתו לממשלה. האיש שגינה את פשעי השבעה באוקטובר, האיש שכבר בקיץ אמר בפומבי ששירות אזרחי לצעירים ערבים הוא ״צורך הכרחי בחברה הערבית״, מקבל את עקרונות היסוד שהציב הרמטכ״ל לשעבר. תנו לזה רגע. ראש מפלגה ערבית מוכן לחתום על שירות לכולם, מה שעשוי לזרז או לחייב את התהליכים הללו גם אצל החרדים, להתקדם לכיוון הקונצנזוס הישראלי. אז מה עוד צריך לקרות כדי שנכיר בו? מבחינתי, הלגיטימציה של עבאס ושל רע״מ מוחלטת. ומי שעדיין פוסל אותם אחרי זה, מחפש תירוץ.
עזבו פוליטיקה. גם אם לאיזנקוט תהיה ממשלה בלעדיהם, וגם אם נתניהו ירכיב אחת, הדבר הנכון הוא להכניס אותם פנימה. להיות בחדר שבו מחליטים על מלחמה הם בעצמם לא מבקשים. הם מבקשים את החיים האזרחיים: הבריאות, החינוך, הרווחה, השלטון המקומי והמאבק בפשיעה שמחסלת אותם. שותפות אזרחית תמורת אחריות אזרחית. רע״מ כבר הוכיחה ב־2021, בממשלת בנט ולפיד, שזה אפשרי, ושהשמיים לא נפלו. זה נכון מוסרית, וזה נכון גם מבחינה אסטרטגית. בשעה שגל של סנקציות מתקרב אלינו מאירופה, ובשעה שישראל מוצגת בעולם כמדינה של אפליה, אין הוכחה טובה יותר לכך שהם טועים מאשר שר ערבי שמנהל משרד אזרחי בממשלת ישראל. וזה נכון קודם כל לתיקון החברה הישראלית עצמה.
והלחץ כבר לא מגיע רק מאירופה. השבוע, אחרי התבוסה המוחצת של הרפובליקנים בבחירות האמצע בארצות הברית, פרסם סגן הנשיא ג׳יי די ואנס פוסט ארוך ובו ניתוח ההפסד. שלוש מארבע הסיבות שכתב שם, קשורות לישראל. סגן נשיא ארצות הברית, מהמפלגה שנתניהו הימר עליה בכל הקופה, כולל התחתונים – של כולנו – אומר בגלוי שהיחסים איתנו הם אחת הסיבות להפסד שלהם.
בשלב הזה ישראל חייבת, מוכרחה, לעשות שינוי מיידי בכיוון שאליו אנחנו הולכים. עכשיו, בתקווה שזה כבר לא מאוחר מדי. ושינוי כיוון מתחיל בבית. ממשלה שיושב בה שותף ערבי, שקיבל את עקרונות היסוד של המדינה ושאיש כבר לא יכול לפסול, היא האות הברור ביותר שאפשר לשלוח לוושינגטון ולעולם כולו: ישראל עוצרת, מסתכלת על עצמה, ובוחרת דרך אחרת.
כי אם גם עכשיו לא נושיט להם יד בחזרה, לאן אנחנו הולכים? צעיר ערבי שעבד במשמרות לילה בזמן המלחמה, הצביע, האמין, ונתקל שוב בדלת סגורה, לא יחזור לקלפי בפעם הבאה. והבן שלו כבר יחפש שותפים במקום אחר, במקרה הטוב. במקרה הרע, הוא יפתח עוינות כלפי המדינה. זו המציאות שאנחנו מייצרים כאן במו ידינו, ואחר כך עוד נתפלא.
״כבר גמרנו להיות פלאחים״, אמר לי האח מכפר קאסם. הוא מוכן לקחת אחריות. השאלה היחידה היא אם אנחנו מוכנים לתת לו.