קודם ניקח את הכנסת. אחר כך נישא בתוצאות

או לחתור לממשלת אחדות, שצריכה להקרא ממשלת שיתוף, בין המפלגות הציוניות המרכזיות, ללא השוליים הקיצוניים, החרדים והערבים? ותאמינו או לא, יש עוד כמה אופציות בין לבין. חלקן מפתיעות מאוד.

ואם ממשלת אחדות, האם להסכים שנתניהו יהיה ראשון ברוטציה? האם להסכים לרוטציה? איך אפשר להבטיח שהעקרב, שלא מצליח לשלוט ברפלקס העקיצה שלו לאורך כל הקריירה הפוליטית, לא יוכל לעקוץ (גם) הפעם? האם נתניהו מסוגל לחלץ את מה שנותר מאישיותו מהריסות הכאוס והטירוף ולחזור להיות אדם אחראי שרק טובת המדינה לנגד עיניו?

בחירות האמצע בארה"ב באו בזמן, כדי להמחיש לנו עד כמה הפך בנימין נתניהו למותג רעיל, רדיואקטיבי, בכל הקשור לתדמיתה של ישראל בעולם ובאמריקה. על הדרך בה איבדנו את הנכס הגדול ביותר שלנו, הברית עם אמריקה, צריך יהיה להקים ועדת חקירה נפרדת. הבעיה היא שבינתיים המצב רק הולך ומתדרדר וביום בהיר אפשר כבר לראות סנקציות. לא רק של אירופה. גם של אמריקה.

באפריל 2025 אמר רון דרמר, אדריכל הקטסטרופה, את הדברים הבאים: "עוד 12 חודשים מהיום — המלחמה של 7 באוקטובר תסתיים, ויהיו עוד הסכמי שלום. יהיו עוד הרבה מדינות שירצו שלום עם ישראל. אבל המפתח לכך הוא ניצחון. כשמנצחים במזרח התיכון, זה עושה את האפקט".

דרמר כבר לא איתנו. לך תדע איפה הוא. בטח ברח יחד עם הניצחון למיאמי. המלחמה לא הסתיימה. כל החזיתות פתוחות. במאבק מול איראן הושגה רק משימה אחת: החלפת השלטון. אלא שזה לא קרה בטהרן, זה קרה בוושינגטון. הנשיא דונלד טראמפ הפך לברווז צולע. במקרה שלו, זה מסוכן. הוא נמצא עכשיו בשלב ההתפכחות. את הציוץ של סגנו, ג'יי די ואנס, שמאשים את ישראל בכל צרותיה של אמריקה, בנו של טראמפ, דונלד ג'וניור, רטווט מחדש והוסיף: "כל מילה 100% נכונה". אחריו רטווטה אותו משפיענית העל הרפובליקנית מייגן קלי. טראמפ עצמו אמר שחלק מדבריו של ואנס נכונים.

בארבע שנים הצליח בנימין נתניהו להחריב, כמעט עד היסוד, את המותג ישראל. אנחנו מצורעים. הוא מבוקש ברוב העולם ורעיל כמעט בכולו. יהודי ארה"ב, פעם העוגן והמשענת העצומים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, סולדים מאיתנו. גורם אמריקני בכיר שישב לאחרונה עם גורם ישראלי פוליטי, ושניהם צפו יחד בנאום הניצחון של הסנטור המוסלמי הטרי עבדול אל סייד במישיגן, אמר: "תסתכל עליו טוב. יש סיכוי לא רע שהוא סגן הנשיא הבא".

איש אחד, עשיר מאוד, מוכר מאוד, סיפר לי בשבוע שעבר סיפור מדהים: לפני כמה שנים הרמתי טלפון לאחד האנשים הכי קרובים ונאמנים על ביבי נתניהו, אמר לי, והנחתי בפניו הצעה. ביקשתי ממנו שיגיד לביבי שאני מוכן לסגור 125 מיליון דולר על שמו בקרן סגורה, הוא יקבל כל שנה 12 וחצי מיליון דולר במזומן, לאורך עשור שלם. התנאי היחיד שלי היה, שיפרוש מפוליטיקה ישראלית לחלוטין.

נו, איך זה נגמר, שאלתי. המקורב של ביבי, סיפר לי בן שיחי, אמר לי משפט מדהים: אתה באמת חושב שכסף מעניין אותו? צחקתי בקול רם לפחות רבע שעה, סיפר לי בן שיחי, שמכיר את נתניהו. קיבלת תשובה מנתניהו?, שאלתי. לא, המקורב בכלל לא העביר את ההצעה, ענה. עשית שגיאה, אמרתי לו, היית צריך להעביר את ההצעה לשרה. בשבועות האחרונים היא, או מי מטעמה, מנהלים קרב מאסף עיקש עם משרד רה"מ, אגף הכספים והייעוץ המשפטי על החזר של 12 שקלים, עלות מנה פלאפל שביבי אכל בקרית שמונה. זה סיפור אמיתי. כשהקרב יוכרע, אדווח.

אם הוא היה מסכים לשחרר, אפשר היה לגייס עבור נתניהו, רעייתו ובנם היום סכום גדול בהרבה. אפילו בהרבה מאוד. יש כאלה שמוסיפים גם את "כנף ציון", שיעבור בטאבו על שמה, כולל דלקן במימון המדינה ושלושה טייסים. העיקר שישחררו את ישראל לדרכה. לכל הדעות, דיל ישיר מהסוג הזה עם המשפחה, יהיה זול משמעותית מהישארותה בשלטון.

נחזור לדילמה. בואו נניח שאיזנקוט מצליח לרתום גם את אביגדור ליברמן לכל החלטה ואין לו התנגדות בתוך מפלגתו פנימה. בדיקה שערכתי מראה שיש לו גיבוי מלא גם מחברי הקבוצה של חילי טרופר. "לא נבגוד בגדי בחיים", אמר אחד מהם, "במקרה הכי גרוע, נחזיר מפתחות ונתפטר מהכנסת".

במקרה כזה, איזנקוט יכול להשביע ממשלה מחר בבוקר. כל מה שהוא צריך זה את תמיכת הגוש (48 מנדטים) ועוד 6 מ-19 הח"כים הערבים. באותו רגע הממשלה מושבעת והופכת לממשלה חוקית בישראל. ויש עוד קסם: יהיה קשה להפיל אותה. כדי להפיל ממשלה צריך 61 ח"כים שמצביעים באופן אקטיבי עבור ממשלה חלופית עם ראש ממשלה חלופי. המפלגות הערביות מוכנות להתחייב שזה לא יקרה. לא כי מישהו שם מאוהב באיזנקוט, או בליברמן, או בבנט. הם נלחמים על החיים שלהם, ליטראלי. הם נרצחים בהמוניהם. לחיות בעיר או כפר ערבי בישראל הפך להיות אתגר מסוכן מאוד. זה בנפשם.

מי שהוציא אותם להצביע, בהמוניהם, זה איתמר בן-גביר. מבחינתם, זה איום קיומי. הממשלה הזו, לפיכך, תהיה יציבה הרבה יותר מממשלת בנט-לפיד, שהיתה תלויה בגחמותיה של חסרת חוליות בשם עידית סילמן. לאופוזיציה ההיא חסרה רק יד אחת. בממשלה המתוארת כאן, לאופוזיציה חסרות 7 ידיים והן צריכות להגיע מכיוון המפלגות הערביות. זה כמעט בלתי אפשרי.

על פניו, אני תומך במהלך כזה. ממשלה רזה, יעילה, מקצועית, שתסתער על המשימות הלא פשוטות שלפנינו. אלא שהסיכון שטמון במהלך כזה, עצום. כי מכונת הרעל הביביסטית לא תלך לשום מקום. היא תתנפל על האירוע מהרגע הראשון. ואם הממשלה הזו תיפול, נתניהו יחזור לכנסת על כנפי מסע שיימינג מחודש נגד הערבים, עם 75 מנדטים. זה החשש. כי למרות ההבטחות של הח"כים הערבים ("באנו להקל, לא להקשות", כלשונו של אחמד טיבי), קשה לבנות על זה. בישראל, כל מה שצריך להשתבש, משתבש פעמיים. זה הימור על עתידה של המדינה.

ומה לגבי החרדים? גם כאן, זה אפשרי. בקטן, ואולי אחר-כך בגדול. בקטן, זה להתחיל עם החרדים האשכנזים. לפחות 3 מהם זמינים למעבר. הם לא המליצו על נתניהו, שזה אירוע הסטורי לכשעצמו. אם גוש איזנקוט סוגר עיסקה עם 3 חרדים ומעביר אותם לצד שלו, המאזן בכנסת בקרב היהודים הוא 51-50 לטובת גוש השינוי. זו התחלה מצויינת. אפשר להשביע ממשלה ברוב יהודי. רוב ציוני יש לה מלכתחילה.

אדם שעוסק בזה, אמר לי השבוע: "החרדים בישראל נמצאים במצב הכי רע בו היו אי פעם. נתניהו הפר את כל ההבטחות. מצבם בציבוריות הישראלית בשפל המדרגה. יכולתם להמשיך לקבל כסף מהמדינה הולכת ומתמעטת, סותמים את כל הפרצות. הישיבות קורסות. שום דבר טוב לא מאיים עליהם. אם הולכים לעוד בחירות, יקח חצי שנה נוספת של סבל מבחינתם. יש שם כאלה שחושבים שצריך לחתוך הפסדים, להגיע לפשרה מכובדת בעניין הגיוס ולסגור עם איזנקוט. הוא לפחות יכבד את הבטחותיו".

אגב, אחרי החרדים האשכנזים, הצפי הוא שגם ש"ס תצטרף. דרעי, שאיים השבוע בפרישה (בעיקר על עצמו), לא אוהב להישאר בחוץ בחושך לבד. אם הממשלה תקום בלעדיו והוא יצטרף רק בהמשך, יהיה קשה להאשים אותו בהפלת נתניהו. איך זה ייגמר? אין לדעת. אבל אי אפשר לפסול את האפשרות הזו. וצריך להוסיף: זה חייב להיגמר עם חוק גיוס טוב בהרבה מהפארסה של ביסמוט. חוק שישפר משמעותית את מצבת כוח האדם בצה"ל לא בעוד עשור, אלא בעוד רבעון.

לסיכום אופציות ערבים וחרדים, יש גם אופציה מעורבת: ממשלה עם רע"מ ועם החרדים האשכנזים. ברית המשרתים כורתת ברית עם ברית המיעוטים. החרדים והערבים משתפים פעולה בכנסת שנות דור, כדרכם של מיעוטים. בחקיקה, בהצבעות, במינויים, בדילים פוליטיים. זה יהיה הכשר כפול שאלה נותנים לאלה. השאלה היא, מה יעלה בהכשר של איזנקוט עצמו, אם זה לא יכלול גיוס משמעותי, כולל שירות אזרחי לאוכלוסייה הערבית.

מה שאיזנקוט עושה, זה משחק על כל המגרש ומג'נגל את כל הכדורים. קודם כל לקחת את הכנסת, להחליף את אמיר אוחנה (זו אינה "הדחה", כנסת חדשה בוחרת יו"ר חדש), להקים ועדה מסדרת ועוד כמה ועדות ולהתחיל לחוקק. גם זה לא פשוט. נתניהו מנהל קרב מאסף נגד הדמוקרטיה. נכון לעכשיו, הנסיון שלו ושל סייענו דוד זיני לעכב את תוצאות הבחירות כדי למנוע את החלפת אוחנה, נכשל. הכל כבר נכתב על זיני ומעלליו. ממשלה חדשה תהיה חייבת להידרש לזה, ויפה שעה אחת קודם.

אחרי שלוקחים את הכנסת, צריך להתחיל לנהל מו"מ בכל הכלים ועל כל האפשרויות. להתמקד בכל האופציות בנפרד, ובמקביל. להמשיך לייצר לחץ על נתניהו. וכאן מגיעה הדילמה הגדולה: המטרה היא להוביל את נתניהו לקוראלס שיאלצו אותו להסכים לממשלה משותפת, שלא תהיה בשליטתו. בסביבתו של איזנקוט יש התנגדות גורפת לאפשרות שנתניהו יהיה ראשון ברוטציה, אם וכאשר נגיע לאופציה הזו. הוא לא כשיר, הם אומרים. והם צודקים. ישראל חייבת, בדחיפות רבה, פנים חדשות. אחרות. לא רעילות ולא נגועות. לנתניהו אין פנים כאלה.

אז מה הפתרון? ממשלת אחדות כשנתניהו לא ראש הממשלה. אפילו קומבינה משפטית כלשהי, עיסקת טיעון נטולת קלון או משהו, שתאפשר לו לכהן כשר. ממשלה שיתופית על מלא. החלטות מהותיות בנושאי בטחון, משפט וכלכלה, עם זכות וטו. אין אפשרות להפיל את הממשלה, גם לא דרך תקציב, בלי חילופי שלטון מיידיים. סגירת כל הפרצות דרכן חמק הנוכל בפעם הקודמת. למה? כי אין ברירה, זה למה.

ועכשיו, אני מבקש סליחה. אני מבקש סליחה מערביי ישראל. אני לא מייצג אף אחד, חוץ מאת עצמי. ועדיין, אני חש צורך עמוק להתנצל בפני השכנים שלנו, האזרחים שאנחנו מייחלים ליום שבו יחליטו להשתתף בחיים הפוליטיים על מלא, שהגיעו ליום הזה בהמוניהם. הגיעו, אבל אנחנו לא באנו.

דורות שלמים דיברנו על זה וחיכינו לזה. ערביי ישראל הם אזרחים שווי זכויות, לכאורה. במציאות, כולנו יודעים שזה רחוק מלהיות מדויק. אחד המדדים הבולטים לכך שמדובר בנוכחים-נפקדים היה שיעור ההצבעה בבחירות. לאורך שנות קיומה של המדינה היה לכולם ברור שזה לא ממש מעניין אותם. הם מחוץ למשחק הזה. הם לא שותפים בו. הנציגות שלהם לכנסת הייתה תמיד קטנה בהרבה ממשקלם באוכלוסייה, כי הם הבינו שאין טעם. שמדירים אותם. או שהם פשוט לא רצו. הם לא יהודים, הם לא ציונים, הם נקלעו לסיטואציה. חלק מהם לא מתים על הרעיון שיש כאן מדינה יהודית, אם כי רובם המכריע יודעים שיש להם מזל גדול לחיות בה. יחסית למה שקורה מסביב.

ערביי ישראל לא מאיימים על יהדותה של המדינה. שיעורם באוכלוסייה יציב. חמישית. אין להם עליה מחו"ל, שיעור הילודה שלהם בירידה. לאחר מאורעות "שומר חומות", שהותירו טראומה, הם ניצבו במבחן קשה בהרבה ב-7 באוקטובר, ועמדו בו בהצטיינות. אלא שהמדד העיקרי שהצביע על בדלנותם ואדישותם היחסית למדינה, שיעור ההצבעה בבחירות לכנסת, נותר אף הוא יציב. עד ה-27 באוקטובר. יום שיכול להפוך להיסטורי מבחינת המשך דרכנו המשותפת כאן. כי יש עובדה אחת שאין עליה עוררין: ערביי ישראל לא הולכים מכאן. גם אנחנו, אני מקווה, נשארים. לפיכך, המוצא היחיד הוא ללמוד לחיות ביחד, לפתח מערכת יחסים, להתערבב, להפסיק לפחד ולהתחיל להתקרב. אין דרך אחרת.

יש פוטנציאל. במהלך משבר הקורונה גילינו אותו בגדול. פתאום התברר שאם כל הרופאים ורופאות, אחים ואחיות, רוקחים ורוקחות, סניטרים ושאר מועסקים במערכת, שהם ערבים, יקומו יום אחד וייעלמו, אין לנו מערכת בריאות. וזו רק דוגמה. ערביי ישראל הולכים ומתערים בתוכנו. הם נוכחים היום גם בהייטק. גם באקדמיה. גם בהוראה. הם עושים את רוב העבודות השחורות שאנחנו לא אוהבים לעשות. וגם את החומוס. שלא נדבר על הכדורגל.

יומיים אחרי הבחירות צפיתי במשחק כדורגל בבלומפילד. דרבי תל-אביבי. לידי ישבה קבוצת אוהדים אדומים נלהבת במיוחד. התפתחה שיחה. בסוף המשחק הם ניגשו אלי. "אז מה", אמר לי אחד מהם, "אתם שוב הולכים לזרוק לפח את הקולות שלנו?". הבנתי שהם ערבים. יפו?, שאלתי. "לא יפו, רהט", ענו. מתברר שהפועל ת"א, שנהנית מלא מעט אוהדים במגזר, פופולארית גם בדרום.

שנים אתם שואלים למה אנחנו לא באים להצביע, הם אמרו, שנים אתם מתפלאים למה אין לנו אמון במדינה, אז הנה, באנו. תאמין לי, אמר אחד מהם, לא קיבלנו כלום. באנו כי זה החיים שלנו. באנו כי הבנו שאף אחד לא יעזור לנו אם לא נעזור לעצמנו. באנו כי אנחנו מפחדים להירצח ברחוב, או אפילו בתוך הבית. אנחנו זועקים לעזרה.

מונולוג דומה שמעתי אתמול מה', קבלן ערבי ישראלי תושב השרון, שעבד בתחום עם אחי הצעיר לאורך שנים ארוכות. "אני כל החיים עובד כאן בישראל, בונה את המדינה. בתל-אביב, במרכז, בכל מקום. תמיד הרגשתי שייך. לא באתי בטענות. ביום הבחירות הכרחתי את כולם להצביע. אבא שלי, בן 84, אמרתי לו קום, הולכים להצביע. גם אמא. כולם הצביעו. המצב שלנו קשה. אף אחד לא עוזר לנו. לבן גביר לא אכפת ממה שקורה אצלנו. התשתיות מוזנחות, אין תקציבים, הקשר היחיד שלנו עם המדינה זה שהורסים בתים".

נו, קיבלתם תוצאה יפה, ניסיתי לנחם אותו. "אחי, אני פתאום מבין שאנחנו פצצה מתקתקת. אני נכנס לאינסטגרם, לרשתות, ורואה שאנחנו גיס חמישי, שאנחנו סרטן שאוכל את המדינה. אני? אני בנית את המדינה. בוא אני אקח אותך לסיבוב בכל האתרים שבנינו. אני, ועוד עשרות אלפי קבלנים ופועלים ויזמים בכל התפקידים של הענף. אני שנולדתי כאן ואמות כאן, פתאום אני מרגיש חמאס. פתאום אני מסתכל על מנהל העבודה שלי, יהודי, ושואל את עצמי אם הוא שונא אותי. אני לא שונא אותו. אני עובד איתו שנים. שאל את אחיך, הוא כמו משפחה אצלנו כאן בכפר".

אז אני מבקש סליחה. מהרופאים הערבים שלי (יש לי לא מעט, והם מדהימים), מהאחים והאחיות, מהרוקחים והרוקחות, מהמנקה בבניין בו אני גר, מאחמד, אחראי האבטיחים בחנות המשק בה אני קונה, מנהגי המוניות הרבים שאני עובד איתם, מבעל המכון לשטיפת רכב שאני שוטף אצלו, מאוהדי הפועל, מאלה שלא אוהדים את הפועל, משני מיליון בני אדם שחיים כאן ושאין לנו שום ברירה אחרת, חוץ מלחיות כאן איתם. סליחה. בשמי ובשם עצמי. סליחה שאנחנו דוחים, לפחות בינתיים, את ידכם המושטת. סליחה שאין לנו אמון. סליחה שחלק לא מבוטל מאיתנו ממשיכים לנהל נגד חמישית מאזרחי המדינה מסע הסתה נורא.

סליחה שראש ממשלת המעבר שלנו, שקרא עשרות פעמים לשילוב ערבים בחיי המדינה ובממשלה, שניסה בכל כוחו להקים ממשלה עם מפלגה ערבית, שכינה את עצמו "אבו יאיר", שניסה אפילו לבנות קואליציה בתמיכת "המשותפת", שהיה הראשון להעביר עשרות מיליארדים למגזר, שנשא אין ספור נאומים בזכות השילוב של הערבים בחיי המדינה והבטיח למנות שר ערבי, סליחה שהוא מתהפך עכשיו עליכם ומוביל מסע שיסוי והסתה מחריד נגדכם. תתנחמו, הוא מסית נגד כולם. תתנחמו, אם יתברר לו מחר שהוא צריך כמה ח"כים ערבים כדי להקים ממשלה בעצמו, הוא יתהפך שוב. הרי כבר היינו בסרט (האימה) הזה.

לא מזמן עלה לאוויר אתר בשם אבו-יאיר (abuyair.net). הוא נמצא גם בטוויטר ובפלטפורמות נוספות. יש שם ריכוז של כל מה שנאמר ונעשה על ידי נתניהו, ח"כיו, שריו, משרתיו ועבדיו השונים בנושא שילוב הערבים בקואליציה, בממשלה, בחיי המדינה. אם אתם רוצים לקרוא ולצפות בהכל, תפנו לעצמכם שבוע. פשוט לא ייאמן איך הכנופייה הזו מסוגלת להפוך את עורה מנגטיב לפוזיטיב בנושאים מהותיים כאלה, תוך שניות. רגע אחד הם מתרגשים עד דמעות מהאפשרות לשיתוף פוליטי עם הערבים, ממש ימות המשיח, וחצי דקה אחר-כך מדובר בסוף החזון הציוני, השואה השנייה, האפוקליפסה שאין אחריה דבר.

ואז אתה נזכר בעובדות: הייתה כאן ממשלה עם ערבים. ממשלת השינוי. אני שואל מדי פעם את אחד מעבדיו הבולטים של נתניהו, ינון מגל, מה עוללה ממשלת בנט-לפיד בשיתוף מנסור עבאס, שגרם לו לשנות את דעתו מהקצה אל הקצה. הוא מזכיר לי את ה-7 באוקטובר. אני מזכיר לו שה-7 באוקטובר לא קרה במשמרת של הממשלה הזו. הוא קרה במשמרת של הממשלה הנוכחית, בה הוא תומך. ואין למנסור עבאס שום חלק או אשמה בו. כאן הוא קצת נתקע. עד לא מזמן הוא טען ששינה את דעתו כי בתקופת ממשלת השינוי הפסיקו להרוס בתים בנגב. ובכן, זה פייק. המשיכו. באותו קצב. אז הם מצאו משהו אחר: התירוץ הנוכחי הוא ש"לא היו נטיעות בנגב".

אני נשבע לכם. זה התירוץ. כל מסע ההכשרה המרגש, חזון אחרית הימים והערבים שהובילו כאן טיפוסים כמו מגל, ריקלין, עמיחי שיקלי, מיקי זוהר, יריב לוין, בנימין נתניהו, נתן אשל, כל התזמורת הביביסטית עם כלי הנשיפה ותופי הטמטם, כל זה נדם בבת אחת כי, תחזיקו חזק, לא היו נטיעות בנגב. כלומר ה-7 באוקטובר זה סבבה. הנטיעות בנגב, זה הגיים צ'יינג'ר. זה מזכיר את הזעם הקדוש על בנט "הנוכל" שהפר את הבטחתו לא לשבת עם לפיד, או עם עבאס (כאילו נתניהו קיים אי פעם הבטחה דומה), מול השלווה הסטואית בה הם מקבלים את הפרת ההבטחה משנת 2009 להפיל את שלטון חמאס בעזה ולשים קץ למדינת הטרור המתפתחת לנו על הגדר. זה בסדר. מסכן ביבי, לא נתנו לו לקיים את ההבטחות שלו.

הנה, רק בשביל ההדגמה, ציוץ מפואר של שמעון ריקלין מתאריך 4 במאי 2021, בעיצומו של המאמץ הביביסטי הנואש להקים ממשלה עם מנסור עבאס. "בוקר טוב לסמוטריץ'", הוא כותב. "1. עבאס הוא חלק מהמערכת הפוליטית. 2. הוא מנסה לשנות, תראה את תגובתו לפיגוע בצומת תפוח והאסון במירון. 3. הרבנים התירו! 4. אתה לא מנהיג ישיבה אלא מנהיג פוליטי וככזה מניעת הקמת ממשלה צרה בראשות נתניהו היא טעות קשה. 5. אני מתחנן בפניך לשקול שוב ולמצוא לזה פתרון".

עכשיו תיכנסו רגע לפיד של הרכיכה הנ"ל. שורה אינסופית של גידופים נגד המפלגות הערביות, שמחפשות להשמיד אותנו, והמוסלמים, והחמאס, ומי לא. לאן נעלמו הרבנים שהתירו? לאן נעלמו התחנונים לסמוטריץ'? אל דאגה: אם תהיה להם הזדמנות, הם יחזרו. ובגדול. והכי מבעית זה, שכולנו נקבל את זה באופן טבעי.

ד"ר מייקל אורן היה שגריר ישראל בוושינגטון בכהונתו הראשונה של נתניהו לאחר שחזר לשלטון בשנת 2009. הסטוריון, איש ימין, מינוי אישי של נתניהו. הוא התראיין השבוע ברדיו ונשאל על המפולת הלא תיאמן ביחסי ישראל וארה"ב. "זה התחיל לפני בחירות 2015, כשנתניהו נסע לנאום בקונגרס נגד עיסקת הגרעין של אובמה. אני התנגדתי לנאום הזה... בטענה שאנחנו עלולים להפסיד את הדמוקרטים, ובמיוחד את הדמוקרטים השחורים, ואף אחד לא שכח את הנאום הזה עד היום, בוושינגטון כולם מדברים עד היום על הנאום הזה, שם זה ממש התחיל, שם זה התחיל".

נתניהו הוזהר. כרגיל. כמו שהוזהר בכל המקרים האחרים. גם בעמודים האלה הוא הוזהר. ברק אובמה היה נשיא ארה"ב המכהן. דמוקרט. ההסכם שהשיג עם איראן, שהיום אנחנו יכולים להתגעגע אליו, כמו שאנחנו מתגעגעים לסיוע הבטחוני שאובמה אישר, היה עובדה מוגמרת. נתניהו ידע ששום דבר לא יוכל לשנות את זה, בטח לא נאום בקונגרס. ננסי פלוסי, אז מנהיגת הרוב הדמוקרטי, הזהירה אותו בקולה. חיים סבן הזהיר אותו. ראשי הדמוקרטים הזהירו אותו. הוא ציפצף.

למה הוא ציפצף? כי הוא ידע שנאום כזה, עם מחיאות הכפיים הנלהבות של בית מחוקקים אמריקנים גדוש מעריצים, ינצח לו את הבחירות נגד יצחק הרצוג. והוא צדק. הוא נאם בקונגרס שבועיים לפני הבחירות, וניצח. ישראל? הפסידה את הנכס הכי גדול שהיה לה אי פעם. הנאום הזה סימן את תחילת הקריסה ביחסים בין ישראל למפלגה הדמוקרטית. הזרעים נשתלו. בהמשך, הקפיד נתניהו להשקות ולזבל אותם, כדי שיצמחו לגודל הנוכחי, שהפך את המפלגה הדמוקרטית לאנטי ישראלית במובהק. אם הייתם אומרים לי את זה לפני כמה שנים, לא הייתי מאמין לכם.

נקודת השבר ביחסי (החד סטריים) עם בנימין נתניהו היתה אי שם בתחילת כהונתו השניה, כשהבנתי שבדילמה בין טובתו האישית לטובת המדינה, הוא יבחר בטובתו האישית. בימים אלה זה בולט מאי פעם. הוא מינה אדם אותו כינה "משיחי מדי", כשהיה מועמד לתפקיד מזכירו הצבאי, לתפקיד ראש השב"כ. אין תפקיד ממלכתי, רגיש, נפיץ וקדוש יותר מראש השב"כ. אבל לא הממלכה עניינה את נתניהו במינוי הזה. הוא איבד את מה שנותר מהבלמים והאיזונים. מה שמעניין אותו זה המלך. הוא עצמו. ליד זיני יש סגן, נ', שמתאים לתפקיד עוד פחות מזיני. יתרונו העיקרי הוא קירבה יתרה לנתניהו ומשפחתו. בידי שנה אלה הופקדה ההגנה על הדמוקרטיה.

נחזור לאמריקה: לא רק שהוא חיבל ביחסים עם המפלגה הדמוקרטית, אחר-כך הוא המשיך לחבל ביחסים עם יהודי אמריקה, עשה הכל כדי להרחיק אותם מישראל ומהזדהות איתה וקינח בהתייצבות מוחלטת לצידו של הנשיא טראמפ, בניגוד לכל הכללים והעקרונות שמלווים אותנו שנות דור: לא לנקוט עמדה בפוליטיקה האמריקנית.

היו רגעים בשנה האחרונה שחשבנו שזה הצליח. הנה, טראמפ סיפק את הסחורה וחיסל את איראן. אלא שהשמחה היתה מוקדמת מדי. איראן לא חוסלה. טראמפ עצמו כבר ברווז צולע. הנשיא שאחריו, אם יהיה דמוקרט, יסגור איתנו חשבון. ובינתיים, מתברר שאנחנו גם מאבדים את הסיוע.

תוסיפו לזה את הממשלה המטורללת שהוא הקים. לשים את איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' בחלון הראווה הישראלי מול העולם, זה לחבל במה שנותר מהלגיטימציה שלנו בדם קר. אנחנו בדרך לסנקציות ואחר-כך גם לסנקציות מאמריקה. זה יפרק מה שעוד נשאר לפרק כאן. יש לנו עסק עם נירון קיסר, שניגן בכינור אל מול רומא הבוערת, על סטרואידים.

ואולי זו הסיבה שצריך לעשות הכל כדי להחליף אותו, כמה שיותר מהר. עם כל הצער והסיכון שבדבר.