כשלוש שנים לאחר אירועי 7 באוקטובר, הצורך במענה לנפגעי טראומה מלווה גם את המחקר הקליני בישראל. פרויקט Healing October 7 בוחן שאלה שעשויה להשפיע על האפשרות להרחיב את הטיפול בעתיד: האם טיפול קבוצתי בסיוע MDMA יכול להיות בטוח ויעיל בדומה לטיפול הפרטני הנבחן במחקרים?
המחקר, שמקדמות MAPS ישראל והמרכז הרפואי שיבא, משווה בין שתי מסגרות טיפול לאנשים שאובחנו עם הפרעת דחק פוסט־טראומטית בעקבות אירועי 7 באוקטובר. מדובר במחקר אקראי ופתוח, שבו נבחן אם המודל הקבוצתי אינו נחות מהפרטני מבחינת בטיחות ויעילות. כלומר, זו השאלה שהמחקר מבקש לברר — ולא מסקנה שכבר הוכחה.
שני מטפלים, שבעה משתתפים
ד"ר קרן צרפתי, מנכ"לית ומייסדת MAPS ישראל, מסבירה כי אחד החסמים להרחבת הטיפול הוא היקף המשאבים הנדרש לו. בפרוטוקול הפרטני שני מטפלים מלווים מטופל אחד, ואילו במחקר החדש נבחן מודל שבו שני מטפלים מלווים קבוצה של שבעה.
"הטיפול הפרטני דורש שעות טיפול רבות ונוכחות ממושכת של אנשי מקצוע, ולכן מדובר במודל יקר מאוד", היא אומרת בריאיון לוואלה בריאות. "אנחנו בוחנים עכשיו אם אפשר לשמור על היעילות והבטיחות גם בטיפול קבוצתי. אם נצליח, זו תהיה בשורה משמעותית שתאפשר להנגיש את הטיפול להרבה יותר אנשים".
לצד שאלת המשאבים, המחקר מבקש לבחון טיפול שבו הקבוצה עצמה היא חלק מהמסגרת הטיפולית. עם זאת, האפשרות שהמרכיב הקהילתי יחזק את העיבוד הרגשי, או שהמודל יפחית עלויות ויקצר תורים, דורשת בדיקה. אין עדיין בסיס להבטיח את התוצאות האלה.
מה באמת מצאו מחקרי ה־MDMA?
העניין בטיפול נשען בין היתר על ניסויי שלב 3, שבהם נבדק MDMA בשילוב טיפול פסיכולוגי מובנה. חשוב להבחין בין תוצאות המחקרים לבין האופן שבו הן מתוארות לעיתים בשיח הציבורי.
בניסוי שפורסם ב־2023 בכתב העת Nature Medicine, כ־71% מהמשתתפים שנכללו בניתוח זה בקבוצת ה־MDMA כבר לא עמדו בקריטריונים לאבחנת PTSD בסיום המחקר, לעומת כ־48% בקבוצה שקיבלה פלצבו עם אותו טיפול פסיכולוגי. שיעור המשתתפים שעמדו בהגדרה המחקרית המחמירה יותר של הפוגה היה כ־46% לעומת כ־21%, בהתאמה.
לכן אין לתאר את הנתון כ־71% "החלמה מלאה", ואין מדובר בהשוואה ישירה לכל הטיפולים המקובלים בפוסט־טראומה. גם תוצאה חיובית בניסוי פרטני אינה מוכיחה מראש את יעילותו של מודל קבוצתי.
להרחיב נגישות, גם מעבר למרכז
צרפתי מדגישה כי נגישות אינה מסתכמת במספר המקומות בטיפול. לדבריה, חשוב להגיע גם לאוכלוסיות שאינן תמיד משתתפות במחקרים קליניים.
"במחקרים קליניים יש נטייה להגיע לאוכלוסיות החזקות יותר, ואנחנו רוצים לשנות את זה", היא אומרת. "אנחנו פועלים להגיע גם לחברה החרדית, לערבים ישראלים, לנשים שחוו פגיעה מינית בגיל צעיר, לאנשי זק"א ולאנשים עם מוגבלויות, ובהם חיילים שנפצעו במלחמה".
לדבריה, החסמים יכולים להיות פיזיים, גיאוגרפיים ותרבותיים: האם אדם יודע שהמחקר קיים, האם הוא יכול להגיע למקום שבו הוא נערך והאם הוא מרגיש שהמסגרת מתאימה לו. אלה יעדים להרחבת הנגישות בתחום, ואינם מעידים שכל האוכלוסיות האלה נכללות במחקר המסוים או מגויסות אליו כעת.
טיפול מפוקח, עם הכנה וליווי
צרפתי מבהירה כי אין מדובר בקריאה לשימוש עצמאי ב־MDMA. הטיפול המחקרי משלב חומר במינון ובאיכות מבוקרים, סינון רפואי ונפשי, הכנה, ליווי במהלך המפגשים ועיבוד של החוויה לאחריהם.
"אנחנו לא מדברים על מצב שבו אדם קונה חומר בבית מרקחת והולך איתו הביתה", היא אומרת. "הטיפולים האלה צריכים להתבצע במרכזים רפואיים, בליווי רופאים ואנשי טיפול קליניים, תחת פיקוח ובקרה".
לדבריה, הרחבה עתידית של השימוש מחייבת רגולציה אחראית וסטנדרטים מקצועיים ואתיים. עצם קיומו של מחקר אינו הופך את הטיפול למתאים לכל אדם המתמודד עם טראומה.
"מחזון למציאות"
עבור צרפתי, תחילת הטיפול במשתתף הראשון הייתה גם רגע אישי. "אחד הרגעים השמחים שלי היה כשהמטופל הראשון במחקר עבר את סשן ה־MDMA הראשון שלו", היא מספרת. "אחרי שנים של עבודה והכנה, המחקר שמשווה בין טיפול קבוצתי לטיפול פרטני ב־PTSD הפך מחזון למציאות".
התקווה היא לפתח מסגרת שתאפשר בעתיד לתת מענה ליותר אנשים. הדרך לשם עוברת כעת באיסוף נתונים: לא רק על השיפור בתסמינים, אלא גם על תופעות לוואי, התאמת המשתתפים והיכולת לקיים טיפול קבוצתי בטוח. התוצאות הן שיקבעו אם המודל יוכל להתקדם מעבר למסגרת המחקרית.