אחרי שבוע של דיונים אינסופיים על מי יקבל את המנדט, מתי ואיך, עוד סופ"ש נופל עלינו לטובה ואיתו שעות ארוכות לבינג' שירפא את המוח העייף. "יהיה יותר גרוע", הקומדיה הבריטית שכתב ויצר ליאו רייך, קומיקאי בן 28, היא בדיוק מה שצריך כדי להתנתק לרגע מהמציאות, גם אם היא לא בהכרח מציעה אחת טובה יותר.
רייך פרץ ב-2022 עם מופע הסטנדאפ "Literally Who Cares?!", שזכה להצלחה מסחררת ובהמשך הפך לספיישל של HBO. בדרך הוא גם משך את תשומת לבה של לינה דנהאם, יוצרת "בנות", שליהקה אותו לסדרה שלה "מוגזמת" בנטפליקס. עכשיו, בסדרה הראשונה שיצר, רייך ממשיך לעסוק באותו דור שהוא בעצמו חלק ממנו, הפעם דרך שלושה צעירים שמנסים להבין מה לעזאזל הם אמורים לעשות עם החיים שלהם.
כל הפרקים של העונה הראשונה זמינים לבינג' ב-VOD של יס.
המתיישרת, הווקיסטית וזה שרוצה להתאבד
הנחת היסוד מאחורי הסדרה פשוטה מאוד: שלושה שותפים לדירה, שרק סיימו את התואר, מנסים להבין איך בעצם חיים בעולם. איך מעצבים את העתיד שלהם, ואיזה מין אנשים הם רוצים להיות?
אבי, שמגלמת אמילי פיירן, היא "הילדה הטובה". היא מפנטזת על סטורי מעורר קנאה, חתונה בגיל צעיר ובעיקר סימון וי על כל מה שהחברה מצפה מבחורה באמצע שנות העשרים לחייה. במובן מסוים, אבי יודעת שהיא לא באמת רוצה את כל הדברים האלה, אלא את מה שנלווה אליהם. היא רוצה שהבנות שלמדו איתה בחטיבה יסתכלו עליה ויחשבו שהיא כל כך בוגרת ומוצלחת, שאולי אפילו יקנאו בה ויקוו שיוכלו לחיות קצת כמוה יום אחד.
סם, שמגלמת אוליב גריי, היא כמעט ההיפוך הגמור של אבי. היא מסרבת ללכת בתלם שהכתיבה החברה ומתריסה בכל הזדמנות שהיא מקבלת. כבחורה ווקיסטית צעירה, היא מצהירה שהיא לא ביסקסואלית אלא "נמשכת לאנשים ולא לאיברי מין", מתגוררת לתקופה בקומונה של קולקטיב אמנותי ווקיסטי ומשדרת את תחושת העליונות שמתלווה לא פעם לכל אלה. אבל גם סם, בדומה לאבי, מציגה את התכונות האלה באופן מאוד פרפורמטיבי. היא רוצה שידעו ויראו שהיא לא כמו כולם: היא חכמה יותר, בוגרת יותר ומצליחה לראות את מה שאחרים לא. כביכול.
ואז מגיע אית'ן, שאותו מגלם רייך, יוצר הסדרה. הוא מייצג תכונה בלתי נסבלת שמאפיינת לא מעט מבני דור ה-Z: שנאה עצמית. מצד אחד, אית'ן לא מפסיק לצחוק על עצמו, להתבדח על מותו ולהכניס את עצמו לסיטואציות בעייתיות, במעין הרס עצמי לא מודע. מצד שני, הוא מתנהג בחוסר אחריות כזה שלפעמים נדמה שכולם סובלים מההתנהגות שלו חוץ ממנו. אלא שמתחת לכל זה מסתתר משהו אחר לגמרי: אם אהיה כל כך לא מוצלח, אף אחד אף פעם לא יצפה ממני לשום דבר. ואז בעצם, אי אפשר להיכשל.
במידה מסוימת, הרדיפה הפרפורמטיבית הבלתי נדלית הזו של שלישיית דור ה-Z מדויקת להפליא. מה עוד אפשר לצפות מדור שגדל בתחושה שכל הבעיות כבר נפתרו בשבילו? כמובן, אצלנו בישראל יש צרות גדולות יותר, ועדיין, משהו בילדות ובנעורים בעולם שבו הכול כבר הומצא, רבים מהמאבקים הגדולים כבר הוכרעו ורוב הרעיונות המקוריים כבר עלו, מוביל לפיצול המשולש הזה: האחת רק רוצה לרצות, השנייה רק רוצה לשבור את המוסכמות והשלישי מת מפחד שמישהו יצפה ממנו למשהו.
וזה אולי מה שהכי עובד בסדרה: היא לא מנסה לשכנע אותנו שאחת מהגישות האלה נכונה יותר מהאחרות. להפך, היא לועגת לכולן באותה מידה, ולא טורחת להסתיר את העובדה ששלושת הגיבורים שלה יכולים להיות אנשים בלתי נסבלים (לרוב). היא מצליחה להתחקות לא רק אחר פני הדור והדמויות שהוא יצר, אלא גם אחרי השפה.
דווקא במשימה הזו, רבות וטובות לפניה כבר נכשלו, ויצרו מיצגים קרינג'יים של סלנג מוגזם ודיאלוגים שהיו לא פחות מקשים לצפייה כמו הסרט "גופות, גופות, גופות". ב"יהיה יותר גרוע", לעומת זאת, השפה מרגישה טבעית. הדמויות משתמשות בשיח טיפולי כדי להצדיק התנהגות רעילה ואגואיסטית, והופכות כל ויכוח לתחרות מי יותר נאור.
רייך מבין שהבדיחה היא לא במילים עצמן, אלא באנשים שמשתמשים בהן. הוא לא צריך לדחוף לכל משפט סלנג טרנדי כדי להזכיר לנו באיזה דור מדובר. מספיק לתת לדמויות שלו לדבר, להתווכח ובעיקר לקחת את עצמן ברצינות תהומית, גם כשהן אומרות את הדברים המטופשים ביותר.
אבל אולי ההישג הגדול ביותר של הסדרה הוא שלמרות כל הביקורת והלעג, היא מצליחה גם לעורר קצת חמלה כלפי הדמויות. בין הבדיחות, ההתנהגות הבלתי נסבלת והניסיונות הנואשים להוכיח לעולם מי הן, מסתתרים בסך הכול שלושה צעירים שמפחדים להתבגר.
שהסדרה מאפשרת לנו להציץ לרגע מעבר לכל המסכות הללו, היא מצליחה להיות גם מרגשת באמת. כך יוצא שבין התקפי הצחוק לרגעי המבוכה, אנחנו מוצאים את עצמנו גם קצת מזדהים עם האנשים שהכי נהנינו לצחוק עליהם. וכך הבדיחה האולי הכי טובה בסדרה - היא בעצם על חשבוננו.