"לא התעקשתי שנים כדי להתחיל לחקות אחרים"

האלבום החדש שלך עוסק בפרידה אחרי זוגיות של יותר מעשור. ידעת מראש שזה יהיה אלבום פרידה?

"האלבום עבר כמה גלגולים. התחלנו לעבוד עליו לפני שנה וחצי, והכיוון היה הרבה יותר משולב. היו שירים שמחים, שירים על החיים האישיים שלי, ואז הגיעה הפרידה וטרפה את הקלפים. פתאום הייתי שבר כלי. מצאתי את עצמי בבית אחר, בעיר אחרת. עברתי מתל אביב לחולון, והיה קשה לבוא ולעבוד על אותם שירים".

"כשאתה עובר פרידה מזוגיות שהייתה מעל עשור, אתה אפילו לרגע לא מבין מי אתה. כל הזהות שלך קשורה למי שהיית בקשר הזה. אנשים אומרים לך 'קח את כל הכאב ותכתוב על זה', אבל אתה עדיין בתוך האירוע, עוד מעכל. אתה לא בשלב של הסיכומים וההבנות".

"אור לוין, אחד המפיקים באלבום, הצביע על זה שהאלבום לא מציג פתרון. הוא אלבום פרידה, אבל אין בו איזו מסקנה או תובנה. זו התוצאה של הטריפ שהייתי בו, כשניסיתי לעשות אלבום תוך כדי שאני מנסה להבין איפה הידיים והרגליים שלי. בסוף שינינו את הכיוון ובחרנו את השירים שהרגישו נכונים לתקופה הזאת. החיים קרו".

איך הצלחת לכתוב בכנות על הזוגיות בלי לפגוע בבת הזוג לשעבר? היו דברים שהחלטת לא לחשוף?

"היה לי נורא חשוב לשמור על הכבוד שלה ועל הכבוד שהיה בינינו. לא רציתי לשים את הכביסה המלוכלכת שלנו בחוץ. מצד שני, אני כותב על הדברים שאני עובר. אז זה היה כל הזמן פיין-טיונינג של איך אני אומר את מה שאני רוצה בלי לפגוע".

"לא חסכתי שום סיפור, חוויה או רגש כדי להקל על הרגשות של האנשים שהיו מעורבים. כל מה שכתוב באלבום קרה, הכול אמיתי. פשוט לא השתמשתי בשמות ספציפיים, בכתובות או בפרטים מזהים של אנשים. מבחינת החוויות והרגשות, זה הכי חשוף שיכול להיות. זה האלבום הכי אישי שעשיתי".

לא פחדת להצביע באלבום גם על המקומות שבהם אתה לא היית בן זוג טוב. מה היה לך הכי קשה להודות בו?

"האלבום הזה הרבה יותר מתעסק בצדדים הלא בריאים שאני הבאתי לקשר. אני הייתי במקום לא טוב, ומן הסתם זה השפיע עליו. הדעיכה, ההתנתקות, כשאתה נמצא במקום מסוים אבל כבר לא באמת שם. התקפים של קנאה, כעס על זה שזה לא עובד".

"הייתי במקום נמוך. לא כל כך אהבתי את עצמי, הייתי מחפש אישורים מבחוץ ולא הייתי מביא שמחה הביתה. באיזשהו מקום השתמשתי בבת הזוג שלי כמו איזה ספוג רגשי. הייתי משליך עליה הרבה, הייתי הצד שיותר מכילים אותו. לא הערכתי מספיק את עצמי ולא הערכתי מספיק אותה".

"כשאתה לא שלם עם עצמך, אתה גורר את מי שאיתך למטה. לפעמים בן אדם נשאר כי הוא מאמין בפוטנציאל של הקשר, או נאחז בעבר ובהתחלה של הקשר. אבל נוצרת דינמיקה שלא עושה טוב לאף אחד. לא הייתי בן הזוג שאידיאלית רציתי להיות. הגילוי הזה שהאהבה זה לא מספיק, זה די האלבום הזה".

סיפרת שניסיתם להציל את הקשר גם באמצעות טיפול זוגי ופתיחת הזוגיות. איך הייתה החוויה הזאת?

"ניסינו הכול, באמת. היינו בטיפול זוגי שנה, ניסינו אפילו לפתוח את הקשר, וזה רק עשה עוד יותר לא טוב. נראה לי שזוגות שפותחים את הקשר תמיד באיזה סרט של 'אצלנו זה יעבוד', אבל זה לא עובד. ספוילר, זה לא עובד".

"בטח אם זה בא ממקום של 'אולי זה מה שיצית מחדש, אולי זה מה שיפיח חיים או אוויר'. לעשות את זה ולראות שדברים רק מסתבכים, זה באמת מתכון לאסון. אני לא ממליץ. נלחמנו, כי אתה לא מוותר על דבר כזה. מעל עשר שנים זה משפחה, זה בית, זה חיים שלמים. אז בטח שמנסים הכול".

"יש כעס נורא גדול על זה שזה לא מסתדר. לפעמים זה פשוט לא מסתדר. גם נפשות תאומות לפעמים לא אמורות להיות ביחד, וזה מבאס של החיים".

אחרי יותר מעשור ביחד, איך לומדים להיות שוב לבד?

"הכול הרגיש לי שונה. אפילו המפיקים שהייתי עובד איתם, הסשנים והאנשים, פתאום הכול זר לך, הכול ריק. הזהות שלך נורא קשורה למי שהיית בקשר הזה, וכשזה נגמר אתה פתאום לבד בהכול".

"בהתחלה אתה מכחיש, אחר כך אתה כועס, מתגעגע, מדוכא. זה כמו אבל, יש שלבים. בשבילי הדבר הכי קשה היה להבין שזה לא בהכרח אשמתי, שזה נגמר כי כנראה גם לי לא היה טוב. שגם אני נפגעתי, גם אם לא ראיתי את זה באותו רגע".

"אני בתהליך ריפוי עם עצמי. אני רק מתחיל להתחבר לעצמי מחדש. עברו שבעה שמונה חודשים מול 13 שנים, זה המון. אני כבר לא נלחם בזה, אני שלם עם זה שזה נגמר. מפה ועד להגיד שאני כבר לגמרי אחרי זה, עוד לא. זה תהליך".

יש בך חרטה שלא התחתנתם או הקמתם משפחה?

"היינו לא הכי רגילים במובן הזה. שנינו לא רצינו ילדים. אולי באיזשהו מקום בחיים צריך להגיע איזה שינוי, שדברים יובילו למשהו. עם כל השנים שהיינו ביחד, לא עשינו ילדים ולא התחתנו. תמיד יש לי סימן שאלה, אולי גם בגלל זה זה נפל, כי לא התקדמנו, במירכאות, במובן הקונפורמי של הדברים".

"אני מניח שתמיד יהיו תחושות של פספוס, של מה יכול היה להיות. אבל אני שלם עם הדברים, כי בסופו של דבר לשנינו לא היה טוב. יש נטייה לחשוב שכשמערכת יחסים נגמרת זה היה כישלון, שהכול היה לחינם. אבל זה לא נכון. צריך לקחת את מה שהיה טוב ואת מה שהיה רע, ללמוד ולעבור תהליך".

דיברת בעבר על הילדות הקשה שלך בקריית שלום. אתה חושב שהחוויות שעברת השפיעו על ההחלטה שלא להביא ילדים?

"בטוח. קודם כול, אני 'לייט בלומר'. אני מרגיש שהתחלתי את החיים בגיל מאוד מאוחר. היו הרבה צלקות, הרבה דברים שהיה צריך לטפל בהם ולרפא אותם, ועדיין יש. אני מרגיש שלא הייתה לי ילדות או נעורים שמיציתי, שאני כבר רוצה להקדיש את החיים שלי ללהיות הורה ולמישהו אחר".

"אני מסתכל על המצב של העולם, של המדינה ושל הדור הצעיר היום. אבל בעיקר על הדברים שאני עברתי. רק האפשרות שאביא מישהו לעולם והוא יחווה דברים שאני חוויתי, טראומות, צלקות, חרמות, מפחידה אותי מאוד. באיזשהו מקום אני עדיין צומח ומחזיר לילד שלא היה לו זמן להיות ילד את המקום הזה".

זה משהו שתמיד ידעת, שאתה לא רוצה להיות אבא?

"אף פעם לא רציתי. זה אפילו לא היה לי בראש. אני לא רואה את עצמי אבא, אין לי את זה בדמיון. אני מרגיש שהתחלתי לחיות את החיים שלי בגיל מאוד מאוחר, ועם כל הסבל והשקר שיש בעולם הזה, אני לא בטוח שאני רוצה מרצוני להביא עוד בן אדם לעבור את העולם הזה. אני לא יודע אם הייתי מכניס עוד בן אדם להשתתף בדיל הזה שנקרא חיים. אני לא רוצה את המצפון הזה ואת האחריות הזאת".

"יש לי חברים שכבר הביאו ילדים, וזה רק עוד יותר מוריד לי את החשק. הם מספרים לי סיפורים, הם גמורים. אנשים אומרים שילדים מביאים איתם ברכה, אבל הברכה מגיעה גם כי אין לך ברירה. אתה חייב למצוא את האש ואת הרעב כדי להביא אותה. אני לא אומר שזה דבר רע, יש אנשים שזה עשה להם סדר בחיים, אבל אני לא רואה את עצמי שם".

"זה גם לא עניין כלכלי. אני מבין אנשים שלא מביאים ילדים בגלל כסף, אבל זו לא הסיבה שלי. אני עוד מעט בן 35, זה משהו שאני חושב עליו כבר שנים. אני לא אומר אף פעם, אולי משהו ישתנה, אבל כרגע אני פשוט לא רואה את זה קורה".

אבל לא רק בחיים האישיים וייב איש נאלץ לחשב מסלול מחדש. אחרי כמעט חמש שנים שבהן התפרנס ממוזיקה בלבד, הוא חזר לעבוד בעבודה נוספת, למרות ההופעות המלאות והקהל הנאמן. ובזמן שההיפ-הופ הישראלי כבר מזמן הפך למיינסטרים, הוא מודה שגם הוא חולם על להיט מדינה, אבל לא בכל מחיר.

גדלת עם קשיים כלכליים. היום, אחרי שנים של קריירה מוזיקלית והופעות סולדאאוט, אתה מצליח להתפרנס רק מהמוזיקה?

"לא. עכשיו חזרתי לעבוד אחרי כמעט חמש שנים שלא עשיתי כלום חוץ ממוזיקה. התפרנסתי מהופעות, ממוצרים ממותגים ומתמלוגים, אבל יש תקופות שצריך להסתכל על המציאות ולהגיד שצריך עוד הכנסה. אין בזה שום בושה".

"אני עוזר לאיש עסקים, סוג של עוזר אישי. זו לא הקריירה שלי, אבל יש תקופות שצריך לעבוד. שלושה אלבומים כתבתי כשהייתי עובד בחנויות ובמטבחים. זה תמיד קרקע אותי. זה גם נותן לך את הרעב של 'אני לא רוצה שזה תמיד יהיה ככה', וגם מזכיר לך שיום אחד אתה פה ויום אחר אתה יכול להיות שם".

"אנשים לא מבינים שלא הכול נוצץ וזוהר. אנחנו לא באמריקה, אנחנו בישראל. המדינה הזאת פסיכית, יוקר המחיה פסיכי, וצריך להתפרנס. גם אם אני צריך לעבוד בעבודה אחרת, אם צריך אני גם אלך לעבוד בזבל, לא אכפת לי. להתפרנס זה להתפרנס. כל אמן שמשלב עבודה, לא משנה איזו, זה הכי יפה ומוערך בעיניי בעולם".

כשאתה רואה ראפרים אחרים כובשים את המצעדים, יש קנאה? אתה מרגיש לחץ לעשות מוזיקה מסחרית יותר?

"ברור שגם אני רוצה להיט מדינה. בטח שאני מקנא, ובטח שאני רואה. אני משתדל לקחת את זה כאנרגיה וכבוסט. אבל אני לא אוותר על האמירה שלי או על הסאונד שלי כדי להשתלב באיזו משבצת".

"יונתן זלצברג, אחד המפיקים שעובדים איתי, תמיד אומר לי: תראה את טונה ורביד. הם לא ישבו ואמרו 'בוא נעשה כמו ההוא'. הם עשו את מה שהם עשו, וזה הפך לפופולרי. ברור שעושים התאמות, אבל כאלה שבהן אתה עדיין אומר את מה שאתה רוצה להגיד. אין פה התחנפות".

"לא התעקשתי כל כך הרבה שנים על האינטגריטי שלי ועל החותמת שלי בסאונד ובתוכן כדי להתחיל לחקות אחרים. אני מרגיש שדווקא במשבצת שלי אין לי מתחרים, כי אף אחד לא נשמע כמוני ואף אחד לא עושה את מה שאני עושה".

הראפ וההיפ-הופ כבר נמצאים כמעט בכל פינה במוזיקה הישראלית. אתה עדיין רואה את עצמך חלק מסצנת הראפ?

"אם תסתכלי אפילו על הפופ הים-תיכוני, הכול כבר נגוע באפרו, בטראפ ובראפ. אודיה ראפרית, עומר אדם הוא סוג של ראפר. כולם ראפרים כבר. וזה מדהים בעיניי. אבל אני לא הכי מתחכך בסצנה. אני לא מחשיב את עצמי איזה ראפר של ראפרים. אני רואה את עצמי הרבה יותר מראפר".

"באלבום הזה יש השפעות של אר-אנד-בי, רוק, בלדות ואפרו. אני יוצר לפי מה שמגניב אותי באותה תקופה ולא נאמן לז'אנר אחד. אם אתה כל הזמן לוחץ על אותו כפתור כי הוא עבד לך פעם אחת, באיזשהו שלב גם לקהל נמאס. בכל אלבום ניסינו לעשות משהו אחר. באלבום הזה היו בערך שלושים סקיצות, ובסוף בחרנו שמונה שירים".

אבל בלי להיט ענק, אתה מרגיש שהדרך הארוכה שבחרת משתלמת?

"חד-משמעית. אני, גם בלי להיט מדינה, עושה סולדאוטים ומופיע שנים, ויש לי קהל שבא איתי לכל מקום. בעיניי זה באיזשהו מקום 'פלקס'. בלי להיט מדינה אני עושה סולדאוטים. אני רואה מלא אמנים שבאים בבום ונעלמים בפוף, כי הרבה מההצלחה יושבת על משהו טרנדי שלא מחזיק מים. אני מנסה לעשות מוזיקה שנשארת".

"כל שנה אני עושה דברים שלפני שנה לא חשבתי שאעשה. צריך סבלנות. אני מאמין בדרך הארוכה".