באחת הסצנות המפורסמות בסרט "חומות של תקווה", קבוצה של תריסר אסירים מתנדבת לזפת את גג בית הכלא, ובתמורה הם מקבלים הפסקה בת חצי שעה, שכוללת שתיית בקבוקי בירה קרים. אחרי שנים של סבל, אחרי שבועיים של עבודה מפרכת, פתאום באמצע הסיוט שהוא חייהם, הם זוכים לכמה רגעים של נורמליות, שפיות ועונג.
כך זה הרגיש אמש בהופעה של בוי ג'ורג' בהיכל מנורה. אחרי כמה שנים נוראיות, ושבוע קשה מאז הבחירות, פתאום באמצע החיים כחול לבן, שמקפידים להיראות כסיוט, הגיע לכאן אמן בינלאומי שאוהד את ישראל, מהבודדים שנותרו, והעניק לקהל המקומי שעתיים וחצי של כיף, צלילות, ניחוח של חו"ל וחיבור לעולם. קהל שהיה רגיל לחוות כאן מדי שנה מצעד של כוכבים וכוכבי על מהטופ הבינלאומי, חיבק אמש בחום, ב-360 מעלות, זמר חביב ומתבגר משנות השמונים, עם שני להיטים גדולים באמת, שאיכשהו התאהב בנו, מבקש להרעיף עלינו חיבה ואף כתב לכבודנו שיר חדש ומנחם ("We will Dance Again").
כי במצבנו הנוכחי בתרבות העולמית, כשכולם (כמעט) מחרימים אותנו, או חוששים להתעסק איתנו, כדי שלא להיות מוחרמים במקומות אחרים, ואנחנו כה צמאים להופעות של אמנים גדולים מחו"ל וכה משוועים להכרה, הושטת יד, אמפטיה ורגשות שאינם שנאה, בוי ג'ורג' כזה, שמגיע לפה לשתי הופעות מלאות במנורה, ושר "אני בצד של היהודים" וזוכה לתשואות רועשות, הוא לבדו כמו כל אביב-קיץ 93', אז נחתו כאן בזה אחר זה גאנז נ' רוזס, מטאליקה, מדונה ומייקל ג'קסון, כולם בשיאם. החשיבות של ההופעה אמש לא היתה במוזיקה שלה, או בכל אלמנט אמנותי אחר, אלא בעצם קיומה.
עד כדי כך, שבמקום לשיר קאברים לפרינס בפתיחה ("Purple Rain") ודייוויד בואי בסיום ("Where Are We Now") , בוי ג'ורג' בן ה-65 היה יכול לעמוד אמש על הבמה עם האיפור הכבד, הז'קט הצבעוני הנוצץ, הכובע השחור המבריק והשיניים המולבנות, להקריא את ספר הטלפונים של פתח תקווה באותיות ב' ו-ג', ועדיין היה זוכה לאהבה.
לו היו מספרים לבוי ג'ורג' הצעיר, שהופיע בפארק הירקון עם להקתו "מועדון תרבות" בשיא ההצלחה ב-1985, שכעבור ארבעה עשורים הוא יהיה האמן הבינלאומי הכמעט יחיד שחושב הפוך מכל היתר ומגיע להופעה בישראל המנודה, עם שיר מיוחד שחיבר עבורה, לא בטוח שהוא היה מבין על מה מדובר, מרוב השפעת סמים. לו היו מספרים לנו, אי אז באייטיז התמימות, שמכל הגיבורים שתלינו על הקירות עם הפוסטרים ממעריב לנוער, דווקא בוי ג'ורג' - מבין הזמרים מאותו העשור שבכלל נשארו בחיים - יהיה זה שיעמוד לצידנו בשעתנו הקשה, סביר להניח שלא היינו מאמינים, כשבראשונו מהדהד המערכון של שלמה בראבא מ"ערב חד פעמי", שהגדיר אותו כ"זה בוי? זה גירל? הפייגלע הזה מפיץ חיידקי איידס בכל תל אביב". אבל להיסטוריה ולאלוהי המוזיקה יש חוש הומור משלהם, והם שלחו דווקא את ג'ורג' אלן או'דאוד המתוק הזה אלינו עכשיו, כדי לעודד אותנו ולהוכיח לנו, שלא כולם שונאים אותנו, שלא כל העולם נגדנו.
לפני המופע דובר על בעיה להביא הנה נגנים שינגנו איתו, אבל לבסוף ג'ורג' הצליח לעלות לבמה של מנורה מלווה בחמישה מוזיקאים נהדרים (בס, תופים, גיטרות, קלידים וסקסופון), זמר ליווי ושתי זמרות, שסייעו לו להרים את ההיכל לשעתיים וחצי ולתת לקהל המשתוקק את טעימת החו"ל שהוא כה היה זקוק לה. מתוך שעתיים וחצי ארוכות, כחצי שעה הוקדשה לדיבורים שבין השירים. כמעט כל שיר הוצג, מאחורי כמעט כל שיר היה סיפור, או אמירה על רשתות חברתיות, ובוי התלוצץ שהוא יכול היה להיות גם אמן סטנדאפ. בקיצור, הבן אדם לא סתם את הפה. אפשר היה להרכיב מהסיפורים והדברים שאמר בערב הזה ראיון לכתבת פרופיל במגזין. הדיבורים לוו כמעט תמיד בצחוק קצר וחביב של בוי, שמרוב שחזר על עצמו, כבר הפך לראנינג גג באוזני הקהל. השירים עצמם גילו שבסופו של דבר בוי ג'ורג' הוא זמר נחמד, יוצר וכותב שירים חביב, אבל לא גדול באמת, שללהקתו "קאלצ'ר קלאב" היה, בדיעבד, מספר מוגבל של להיטים, ושהז'אנר שבו הוא נשמע הכי טוב הוא אותו רגאיי בריטי לבנבן, אתו התחיל את הקריירה.
עברי לידר התארח כבר בשיר הרביעי בלהיט הענק "Do You realy wan't to heart me?" וכולם חיכו לסיום, כדי לשמוע את "Karma Chameleon". בתווך, פה ושם התארחו זמר כלשהו ונגן כינור, אבל אף אחד לא גנב ההצגה מבוי, שבמכנסיים משובצים חצה שוב ושוב את הבמה בצעדים קטנים, והקהל, שהקיף אותה מכל עבריה, נרגש מעצם המעמד וזורם גם עם שירים פחות מוכרים, או שירים שפעם היו להיטי רדיו גדולים לרגע ומאז נשכחו כמו "Time" ו-"Church Of The Poison Mind". אחרי שעתיים וחצי, כשהתפזר העשן, התברר שלהיטים גדולים מקריירת הסולו שלו, כמו "The Crying Game" ו-"Somebody to Love Me" עם מארק רונסון, פשוט לא בוצעו. אם לא במופע כזה, מתי הוא ישיר אותם? אולי אולי במופע השני שיתקיים בהיכל מנורה במוצאי שבת.